כתב: אלי בן דוד – מורה לקולנוע
כמורה במגמת קולנוע, למדתי שבחינוך ישנם המון רגעים סיזיפיים.
שנת הלימודים תשפ”א החלה עם זכרונות רחוקים ועמומים של קורונה שהתממשו לסגר לאחר כ-3 שבועות. את מצלמות אולפן הטלוויזיה וסדנת הדוקו החליפו, לצערנו, שיעורי זום ולמידה מרחוק.
הקורונה הכתיבה לנו, מורים ותלמידים, התמודדויות ואתגרים חדשים. ההסתגרות בבתים הכתיבה תרגילים שעסקו במרחב האישי של התלמידים, הבית, החדר.
בחזרה מחופשת סוכות, ב”משימת אחרי החגים”, תלמידי כיתה י”א התבקשו להכין סרטון שכותרתו “הרחוב שלי”. כמובן שיש חופש יצירתי לתלמידים בבחירה במה להתמקד: בגינה, אולי בשכונה, או בקיבוץ שאחד התלמידים עבר להתגורר בו לאחרונה.
לפני כשבוע התחיל טפטוף קל של סרטונים שהתעצם עד מאוד בשיעור האחרון.
תלמידי כיתה י”א הגישו סרטונים, שהיתה בהם עבודת תיעוד מרשימה וביטוי אישי. התלמידים יצאו לצלם את התרגיל עם הטלפונים הניידים, בחרו את הזווית האישית כדי לספר סיפור. הם ערכו את התרגילים, יחד עם קריינות אישית. קיבלנו סירטונים יפים ונשמח לנצל את הבמה כדי להציג שניים מהם:
