כל זמן/לא ידוע
כל זמן שאנחנו מזכירים אותם, הם חיים!
נכון, שכבר עברו הרבה שנים
נכון, שלא חסרים עניינים עכשוויים, בוערים,
נכון, שמחריד לשמוע על אותם אירועים נוראיים
ולחזור עליהם, לספר ולהזכיר.
לא מעטים כלל לא רוצים…
אני מרגישה שאנחנו חייבים זאת
לעצמנו ולאלה ששם הומתו !
כל זמן שאנחנו מזכירים,
הם עדיין חיים.
כל זמן שחושבים עליהם וכואבים,
שלא שותקים ולא משלימים
למרות, ונגד השנים!
היום יום חמישי כ”ו בניסן, תשפ”א, 8 באפריל 2021, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום השואה הוא יום של זיכרון אישי וקולקטיבי, של הנצחת הקורבנות ושל הזדהות עם השורדים.
השנה עומד יום השואה בסימן “העד היהודי האחרון – שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית”.
לעולם מחויבים אנו לזכור את שקרה אז באותה מלחמה ארורה. עלינו, על כל אחד מאיתנו, לעשות הכל כדי שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם, אך כיום שמונים שנה לאחר המלחמה, העדים הולכים ומתמעטים. ולאחר לכתם, מי יעביר את הזיכרון? הצורך, הרצון, החובה והאחריות לזכור ולזכור באחריות הם צוואת הנספים.
גם השנה, כמו בשנה שעברה אנו מציינים את יום השואה באופן אחר. איננו מתכנסים. בשל משבר הקורונה, בוגרי ביה”ס, תלמידי שכבת י”ב לא יצאו השנה למסע לפולין. בני הנוער היוצאים בכל שנה לסייר בעיירות היהודיות שנכחדו בפולין, ביערות ובמחנות ההשמדה, הופכים גם הם לעדי זיכרון לזוועות שהתרחשו באירופה במלחמת העולם השנייה. אין דרך להמעיט בחשיבות שמירת הזיכרון והעדויות.
נעמי קאסוטו, ילידת שטרסבורג, בת 81, שורדת שואה, משתפת מהבזקי זיכרונותיה מתקופת השואה:
“הייתי ילדה בת 5, חיינו תחת משטר וישי בדרום צרפת.
אני זוכרת פחד,
אני זוכרת את הפנים האדומות של האיכרים,
אני זוכרת רגעים של רעב ודריכות שלא להיתפס.
אני גם זוכרת את הטבע, את הירוק,
הייתי מחפשת תמיד עלה תלתן עם ארבעה עלים, כי כילדה האמנתי שכאשר אמצא עלה כזה, תסתיים המלחמה.
ואני זוכרת את היד של אבא שלי, שהייתה מושטת אלי מגבוה, מלמעלה.
אבא שלי שבנה לי בית בובות בין העצים ולימד אותי לנגן בחלילית וקול הבס שלו מלווה אותי עד היום.
אבי היה לאו כהן, ממנהיגי תנועת הצופים היהודים בצרפת, איש ציבור אשר הקדיש את חייו לפעולות למען אחיו היהודים הנרדפים.
בפעולותיו סייע לפליטים היהודים שנסו על נפשם לדרום צרפת על טפם,
ארגן חינוך ותרבות עבורם,ארגן מקהלות במחוזות דרום צרפת בהם שהו, וסייע להעברתם אל גבולות בטוחים יותר.
אבי, ביצע תפקידים מחתרתיים נוספים שהוטלו עליו ולא בחל באף משימה להצלת בני עמו היהודים. פעמיים יכול היה להימלט מגורלו אך בחר למלא את שליחותו בצרפת בקרב הקהילות היהודיות.
עם התגברות הרדיפות אחר היהודים בדרום צרפת, משפחתנו הוברחה לשוויץ
ואבי, שנותר בצרפת לסייע לנוער יהודי, ואף הצליח להציל עשרות מהם, נתפס תוך כדי המשימה, נכלא והועבר למחנה המעבר דראנסי. מדראנסי הועבר למחנה אושוויץ וממנו למחנה שטוטהוף שבצפון פולין, ממנו לא שב.
מורשתו של אבי, שחלם לעלות לארץ ישראל, היא לפעול למען סולידריות, ואחדות יהודית. לחנך דורות לעתיד של עשייה משותפת בבניין ארץ ישראל. להתגבר על המחלוקות הנטועות בינינו ולהמשיך להתפתח ביחד, כעם יהודי בארצו ישראל.”
גם היום, בדיוק שבוע לפני יום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל, כולנו מחויבים למורשת אותה הוריש אביה של נעמי קאסוטו לבתו.
בימים מורכבים אלו בהם מיטלטלת החברה הישראלית ללא הנהגה יציבה, בימים של משבר עולמי, יותר מתמיד אנו מחויבים לפעול למען סולידריות ואחדות יהודית. על העם היהודי שסבל את זוועת השואה להמשיך ולחתור להתגבר על המחלוקות הפנימיות בקרבו, לפעול לאורם של ערכי הסולידריות והאחדות למען חוסנה של מדינת ישראל, על מנת שלעולם לא עוד תתרחש שואה כשואת העם היהודי.
ולסיום, דבריו של הרב ישראל מאיר לאו כנושא דבר הניצולים בעצרת הפתיחה של יום השואה והגבורה 2009:
“ושיידעו ילדי ישראל להעריך את מה שיש לנו: בית לאומי, מדינה, חופש, ריבונות, זקיפות קומה, חוט שדרה. אנחנו רשאים וחייבים לנשק את כל אדמתה של הארץ הזו, שמעניקה את הזכות לזהות יהודית ולחיים מלאים בבית שלנו.”
ונאמר אמן.
