כתבה: דיקלה גורין גל – אימו של איתי גורין, תלמיד ז’3
שמי דיקלה גורין-גל, אני דור שלישי לניצולי שואה – סבא שלי, פנחס רייכמן ז”ל, שרד את השואה.
בשיח שלי אני בוחרת לדבר לא רק על מה שקרה בשואה, אלא גם על איך אנשים ששרדו הצליחו להאמין, להילחם, לאהוב ולהקים משפחות.
הסיפור אותו אני מספרת הוא לא רק סיפור של כאב – אלא גם של גבורה, של תקווה, ושל בחירה בחיים.
*לפני עשור סבי ז”ל נשם את נשימתו האחרונה, ובאותה העת גמלתי החלטה בליבי להמשיך ולהפיץ את סיפור גבורתו, למען דור העתיד, סיפור מעורר השראה סיפור שממלא את הלב בתקווה סיפור על תקומה מהרגע השפל והכואב ביותר בו אדם יכול למצוא עצמו בין ליל ועד ליום בו סבי מחליט להקים משפחה משלו, לעלות ארצה ולהמשיך את השושלת המשפחתית. אני גאה להיות חוליה בשרשרת זו*.
אחרי שנים בהן שמעתי, הרגשתי, נשמתי את סיפור גבורתו של סבי פנחס רייכמן ז”ל – פרטיזן, לוחם בצבא האדום, שותף לשחרור ברלין ושורד שואה – הבנתי שיש בי שליחות.
שליחות לא רק לזכור, אלא גם להשמיע.
לא רק לדמוע, אלא גם ללמד.
לא רק להתגעגע, אלא גם להעביר את הלפיד הלאה – לדור הצעיר, לילדים, לתלמידים, לנוער של היום.
בעולם שבו הולכים ומתמעטים העדים החיים, נותרנו אנחנו – בני הדור השלישי – הקול שממשיך את הזיכרון.
לא כעובדה היסטורית בלבד, אלא כסיפור אנושי, נוגע, אמיץ.
כי השואה היא לא רק אסון – היא גם עדות לרוח האדם, ליכולת לקום מתוך החושך ולבחור באור.
אני בוחרת לספר – כדי שלא ישכחו.
אני בוחרת לשתף – כדי שיבינו.
אני בוחרת לדבר – כדי להעניק לילדים תקווה, זהות, ערכים, ושורשים.
הזיכרון הוא לא רק על מה שהיה, הוא על מי שאנחנו רוצים ומקווים להיות.
