כתבה: עדית גל – מורה לספרות
למידה “אחרת” והפעם לא AI…
עם החזרה ללמידה פיזית בספרות, בכתה י”ב בחרתי לקיים עם הכתה שיעור “קצת אחר”. השיעור היה לסיכום המחזה “ביקור הגברת הזקנה” והתלמידים התבקשו להגיע אליו מוכנים עם: בחירה בדמות אחת מהמחזה שהם “מתחברים אליה”. היה עליהם לכתוב על הדמות, גם מבחינה ספרותית וגם מדוע בחרו בה. בנוסף – הם התבקשו להגיע עם “סקיצה” (אחרי שהוסבר להם למה הכוונה ואיך עושים את זה בשיעורים מקדימים בזום) למסכה של הדמות.
התלמידים התבקשו להצטייד בחומרים שיעזרו להם לעצב את הדמות, אבל הם קיבלו בכתה מסכה לבנה והיו גם צבעים, מכחולים, דבק ועוד קצת “אביזרים” לטובת מי שלא ממש הגיע מוכן. פתחתי את השיעור בשיחה קצרה על כך שספרות היא אומנות ויש גם אומנות פלסטית ו”בואו ננסה לחבר אותן וגם לפתוח קצת את הראש – ואת הלב”.
מעניין היה לראות איך גם מי שבהתחלה טען שהוא “לא אומנותי”, “לא יודע לצייר” ועוד תירוצים שונים, “התחבר” בסופו של דבר לעשייה ואפילו נהנה. בכתה נוצרו באופן טבעי קבוצות קטנות או זוגות שעבדו יחד וסייעו זה לזה. בסופו של השיעור (הכפול) היו לכל התלמידים מסכות המייצגות לדעתם את אחת הדמויות במחזה.
אי אפשר “להתפרע” ככה בכל שיעור, בוודאי כש”צריך להספיק חומר” בכתה י”ב, אבל יש לי הרושם שאת הדמות שהתלמידים בחרו במקרה הזה, הם יזכרו יותר מהשינון על הדמויות באיזה סיכום בכתב של המחזה.
