כתבו: נתי לוי – מורה לאנגלית, נועה פלד ואוראל פרץ – מורות בקורס “קשר משפחתי”

היום התחיל עם שני מתנדבים משכבת י”ב, אורי ונוגה, (שממש כל הכבוד להם ותודה רבה רבה. כמה לא מובן שתלמידי י”ב מטריחים עצמם לחטיבת הנעורים לעבוד בהתנדבות עם כיתות ח).

בנוסף היינו שלושה מורים. שתי מורות, נועה ואוראל, שהעבירו את הפעילות הבין-תחומית, ומורה נוסף, נתי, שהצטרף כי… נו, היה מקום. סתם סתם סתם. פשוט לא מצאנו מישהו יותר טוב… 

אבל ברצינות, זה היה מאמץ שהתגבש תוך ימים, עם חצי רעיון וטיפה ניסיון. באמת הצליח לנו! עיקר הפעילות כוונה כך שהילדים ייצרו ויעשו. אנחנו היינו שם רק כדי לכוון. סיכון מסוים אבל הוא השתלם ובגדול!

התחלנו את הסדנה עם הצגה קטנה שכתבנו תוך דקות, והספקנו לערוך עליה חזרונת של שניות. הרעיון היה להדגים תיאטרון ומשחק דרך קונפליקט. המורה נתי מגיע ומתחיל ויכוח קולני עם אורי ונוגה שהיו על הבמה. המורה נועה תקועה באמצע ולא מוצאת איך לפשר בין הצדדים ללא הצלחה. אוראל שלא ידעה על התכנון הזה מראש קמה להפריד. מהמבט שלה אפשר להסיק שהמשחק היה ממש טוב (אולי אפילו טוב מדי…).

עברנו לדבר מעט על משפחה ותיאטרון. התיאטרון חוקר ועוסק בקשרים משפחתיים כבר אלפי שנים. קצת הכנה ודי מהר התחלקנו לקבוצות ועברנו לחדרים. פינינו שולחנות וסידרנו את המרחב. נתי התחיל את הסדנה שלו עם הסיפור הבא:

איש עשיר שלח את בתו לחכם סיני זקן כדי שתלמד ממנו על העולם. הילדה המפונקת שנאה את הזקן. לכל שאלה שהעלתה הייתה לו תשובה, וכמה שניסתה להכשיל אותו – הוא תמיד ידע לענות. יום אחד מצאה פרפר כחול ותפסה אותו בידיה. כך חשבה: “סוף סוף אצליח להערים עליו.” היא תיגש אליו ותאמר: “יש לי בידיי פרפר כחול – הוא חי או מת?” אם יאמר חי, תמחץ אותו בידיה ותראה לו שהוא מת. ואם יאמר מת, תפתח אותן ותשחרר אותו לעוף.
היא ניגשה לזקן ואמרה: “יש לי בידיי פרפר כחול. הוא חי או מת?” הזקן הביט בה, ובלי להסס ענה: “זה בידיים שלך.”

נתי סיים את הסיפור כך: “זו יכולה להיות חוויה מעניינת וכיפית, או משעממת וסתמית… זה בידיים שלכם.” לא כולם הבינו את המסר מייד. אבל לאט לאט, כמעט כולם נכנסו לעניין.  

המשך הסדנה

עברנו לכמה תרגילים שנועדו להכניס את התלמידים להלך הרוח הנכון ולעודד יצירתיות, ואז לחלק העיקרי. התלמידים פיתחו, עשו חזרות, ושיחקו בהצגות על הבמה.

יש סיבה שעושים חזרות גנרליות מול קהל. כשעשרות עיניים צופות בך, יש אלמנט של לחץ שמשפיע על הביצועים. בתור מי שצפו בהופעות וגם בחזרות האחרונות, אנחנו יכולים לומר שהיו שם רגעים שלא היו מביישים תכניות בידור ותיקות. גם כותבים מנוסים היו חותמים על חלק מהרעיונות בלי להסס:

• הבת שמביאה חבר טייס הביתה להכיר את המשפחה האבא שואל אותו: 
  • “אתה יודע איפה הייתי בצבא? אההה אני המשכתי את המסורת המשפחתית של אבא שלי… לא התגייסתי!”
• גיבור על בפנסיה שואל את סבתא על הרצפה: 
  • “מה קרה?” היא עונה: “שדדו אותי… הגיבור: “נו למה ככה? אין לך משהו חיובי להגיד?” הסבתא: “טוב היה לו שיער יפה!”
• משפחה שיושבת בערב וצופה בטלוויזיה:
  • אמא: “כמה זמן אנחנו נשואים? 7 שנים?” אבא: “יותר.” אמא: “8?” אבא: “יותר.” אמא: “15?” אבא: “יותר.” אמא: “100?”. אבא: “יותר.” אמא: “מה יותר?” אבא:”יותר מדי..“

סיום היום

היום הסתיים בטעם חמוץ-מתוק (חילקנו סוכריות חמוצות). טוב, הן התחלקו לבד אחרי שהצלחנו סוף סוף לפתוח את הקופסה.

אז כל הכבוד לתלמידים על שיתוף הפעולה ועל חוויה מרגשת. זה באמת היה בידיים שלהם, והם ידעו בדיוק מה לעשות עם זה!