כמעט שבת שלום לכולם,

הסתיימה לה שנת הלימודים תשע"ט! אנו יוצאים לחופש הגדול לנוח, להתרענן, למלא מצברים ולהכין עצמנו לעוד שנת לימודים איכותית ופורייה -  תש"פ!

יש משהו חגיגי בתאריך הזה ה-20 ביוני, משהו שהוא מעבר לעובדה שזהו יום היציאה לחופשת הקיץ. אם נניח לרגע בצד את הציניות, המהולה לעתים אף בזלזול משהו המופנים כלפי מערכת החינוך בכלל והמורים בפרט, הרי שביום זה בו מסתיימת לה שנת לימודים אנו מסיימים תהליך של עבודה חינוכית הנמשכת מינימום שנה ולעתים שלוש או שש שנים. זהו יום מרגש המאפשר לנו, המורים, אבל גם לתלמידים, להתבונן לאחור ולבחון את התהליך שעברנו. ביום זה, בו מתקיימים מפגשים אישיים של מחנך-תלמיד, זוכים שני הצדדים לשמוע ולהשמיע דברים שלא תמיד נאמרים או מתאפשרים ביום יום. אני שואפת לכך שביה"ס יאפשר יותר חלונות הזדמנות למפגשים מסוג זה, בהם מתחזקים הקשרים האישיים שהם הבסיס להפיכת ביה"ס למקום משמעותי להתפתחות התלמיד. אנו נפעל לכך כבר בשנת הלימודים הבאה.

ואם במפגשים מרגשים עסקינן, הרי שביום חמישי בשעות הערב לאחר חלוקת התעודות התקיים בביה"ס מפגש מעגלי פרידה בו לקחו חלק בוגרי שכבת י"ב והוריהם, תחילה בטקס שכבתי ולאחר מכן במפגש כיתתי אחרון. היה זה מפגש משמעותי ומרגש במיוחד. זה מפליא איך בכל שנה אנו זוכים לכך שעוד בטרם עזבו הבוגרים את שערי ביה"ס – כבר הם מתגעגעים לחזור ומתקשים לעזוב!

היטיבה לבטא זאת שני טישלר, בוגרת מחזור ט' אשר כתבה וקראה את דבר התלמידים בטקס המרגש. לאחר שתים עשרה שנים במערכת החינוך, קשה לחשוב שנפרדים ושצריך לעזוב, אף על פי כן ולמרות הכל! ברגעים אלו, אנו, המורים זוכים לתגמול האמיתי של עבודתנו – הכרה והוקרה כנים מצד התלמידים הבוגרים, אשר ברגע הפרידה יודעים לבטא בכנות את תחושתם שבסופו של דבר ביה"ס היה מקום משמעותי עבורם.

אני מבקשת לנצל במה זו ולהודות לכל צוותי החינוך בביה"ס העושים יום יום עבודת קודש למען התלמידים. תודה גם לאנשי המנהל, למאבטחים ולסייעות בלעדיהם לא ניתן היה לקיים את יום הלימודים. תודה ענקית לעיריית כרמיאל והעומד בראשה, מר משה קונינסקי על הסיוע והתמיכה בביה"ס. תודה לרשת אורט ולמנהל האיזור שלנו, אבי אבירם ולמפקחת ביה"ס, אפרת בן צור.

תודה מיוחדת להורים ולהנהגת ההורים המסייעת ועובדת איתנו בשיתוף למען התלמידים לאורך כל השנה. בלעדיכם זה היה נראה אחרת. זכינו!

אני מאחלת לכולנו חופשה נעימה, שקטה ובטוחה. ננוח, נמלא מצברים ונחזור במלוא הכוח לעוד שנה, כמו בכל שנה.

                                                                             שלכם תמיד,

                                                                                                                                                        שרה עובד

יום אחד שאל נכד את סבו: "סבא מה יש לך ביד?"

"גולם", ענה הסבא, "ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע וייצא ממנו הפרפר".

התלהב הילד עד מאד ושאל "אתה יכול לתת לי אותו?" 

"כן", אמר הסבא, "אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם. לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו. לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר. לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו. הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת.

היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה. אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת.

הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי. בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל סבו והראה לו אותו בלי לומר מילה.

הסבא הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"

"נכון", ענה הילד.

"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "המאבק של הפרפר בתוך הגולם מחזק את כנפיו. ברגע שהוא מכה בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו, שאותם הוא צריך על מנת לשרוד..."

לפעמים המאמץ הוא בדיוק מה שאנו צריכים. אם נחיה ללא מכשולים בדרך, לא נתקדם. אם נחכה שמישהו יפתח עבורנו את הגולם, לא נוכל לעוף לעולם.

חופשה נעימה ובטוחה לכולם. שמרו על עצמכם !!!!