כמעט שבת שלום לכולם,
השבוע בו צוין יום המורה (יום ד', 7.5.25) "בהצדעה" לנשות ואנשי החינוך, נפתח בשלוש שעות עיצומים של הסתדרות המורים (חטיבת הנעורים) בשל החוק שחוקקה הממשלה לקיצוץ רוחבי בשכר עובדי המגזר הציבורי ובכלל זה עובדי ההוראה. חשוב להבהיר כי כל פגיעה בציבור המורים קשה יותר ומפלה בשל מבנה השכר של המורים, ההכרה הציבורית במעמד המורה והעובדה שהמערכת נשענת על ציבור נשים המופלה ממילא...
הפער בין "ההצדעה" להפליית ציבור המורים, לא יכול היה להיות גדול יותר... בשבוע בו אמורים להוקיר את המורים, נאלץ אותו ציבור להרים קול ולמחות על פגיעה במעמד ובשכר – שוב מול אדישות ציבורית ותגובות מזלזלות.
מערכת החינוך נשענת על נשים שמצופה מהן הכל ועוד קצת... זאת, כאשר מעמדן הציבורי נמוך. עתיד ההוראה אינו מעודד: צעירים בכלל ואיכותיים בפרט, לרוב, אינם מעוניינים להיכנס להוראה, השכר ההתחלתי אינו אטרקטיבי לצעירים שנמנעים מלהגיע למקצוע הכי חשוב, ההוראה.
בשנים האחרונות הדרישות והציפיות מציבור המורים הולכות ומתגברות. בימים של מגיפה, מלחמה וחירום, מצופה מהמורים לתפקד כאילו אינם חלק מהציבור, כאילו הבחירה להיות מורה הופכת אותנו לחסינים ממגיפות, מלחמות וקשיים "רגילים" שכל אזרח מתמודד איתם. אבל לנו אין את הזכות להישבר, לקחת הפסקה או לנוח. הנחת העבודה היא שמורים בכלל והמורות הנשים בפרט ימשיכו "לסחוב" גם כשמזלזלים בהן. שנמשיך להשקיע גם כשפוגעים בנו בשכר, במעמד, ובכבוד. שנמשיך לשאת מערכת שלמה – בלי להרים קול. וכך, בכל פעם שציבור המורים מרים קול או מוחה על פגיעה ועומד על המגיע לו מיד חוזרים ומציירים אותנו כמי שפוגעים בתלמידים.
קולנו חייב להישמע. לא מתוך ניגוח – אלא מתוך דאגה. אנחנו לא עוד מגזר. אנחנו מערכת העצבים של החברה. כל פגיעה במורות ובמורים – היא פגיעה ישירה בעתיד של הילדים שלכם. של החברה שלנו.
וגם היום, כמו בכל יום, אנו זוכרים ולא שוכחים את אחינו החטופים, שמחכים לצאת כבר מהגיהנום העזתי. לא שוכחים. כולם. עכשיו!
שלכם תמיד,
שרה עובד - מנהלת ביה"ס
