כתבו: אורלי עמרוסי – מורה לספרות ואור ליבנה – תלמידת ז’4

בשיעורי ספרות למדו התלמידים על בלדות סקוטיות ובעיקר על הבלדה הסקוטית העממית “שלושה בני עורב”, שנכתבה במאה ה- 15 ותורגמה על ידי נתן אלתרמן. להלן טקסט פרי כתיבתה של אור ליבנה מכיתה ז’4, שחיברה בין  “שלושה בני עורב”, ובין סיפור המחזה הידוע של שייקספיר, “רומיאו ויוליה”, שנכתב בסוף המאה ה- 16. אין ספק כי הסיום הטראגי מחבר בין שתי היצירות.

שלושה בני עורב/ אור ליבנה

שלושה עורבים חשוכים כליל יושבים בצמרת העץ, תוהים מה יאכלו לארוחת הבוקר.

והנה בשדה הירוק והשמח נח אביר מדוקר, מגואל בדמו, שוכב חסר רוח חיים.

כלביו לא יסירו את עיניהם ממנו, מחכים לסימן חיים מאדונם למרות שיודעים שלא יגיע, וניצו עף מעליו מרחיק כל עוף שבא לטעום מדמו.

עלמה יורדת מלאת שמחה, קלילה כמו יעלה, והיא מרימה את ראשו מדמו ונושקת לפצעיו, מקווה שכמו באגדות הוא ירפא באופן קסום, אך הוא לא, כי החיים אינם אגדה, החיים הם נוראיים ופועלים על פי סדר ונורמות מסוימים ומסודרים. ועמסה העלמה את האביר על גבה ולקחה אותו אל קברו ובבוקר הגיעה איתו ובערב תצטרף אליו. וכך ייחל הבורא כלבים כאלו, נץ כזה ואהבה כזאת.

מה העולם שווה ללא החברים שלך? ללא אלו שהתאבלו עליך? מה העולם שווה ללא האהבה שלך? ללא האנשים שתמיד יעמדו שם לצידך? ללא אלו שגרמו לך לצחוק כשהיית עצוב, שצחקו איתך כשצחקת, שרק מלראות אותם עלה לך חיוך על הפנים, ללא אלו שכאבו איתך?

כמו במחזה המפורסם של שייקספיר “רומיאו ויוליה” [רק הפוך], רומיאו העדיף להתאבד מאשר לחיות ללא האהבה שלו, ללא יוליה. נכון, היו לו המון סיבות למה להישאר, אך הוא עדיין בחר להתאבד כי הוא הבין שאין אף לא סיבה אחת שתשתווה לכאב שלו כשיוליה הלכה ולא תחזור והוא החליט להצטרף אליה. כך הוא ידע ששום דבר לעולם לא יפריד ביניהם יותר.

אומנם בבלדה לא היה גורם אשר יפריע להם להיות ביחד, אבל זה עדיין עובד על אותו עיקרון, העלמה העדיפה להתאבד מאשר להמשיך לחיות ללא האביר, כי כמו שרומיאו הרגיש חוסר, נקודה, מקום ריק בחייו כשיוליה מתה, כך גם העלמה, היא לא ראתה סיבה להישאר בחיים ללא האביר.

אחד ממאפייני הבלדה הוא: פערי מידע.

בבלדה שלושה בני עורב יש את המשפט: “ימיה מלאו כן תישיר צעדה”. אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר, יכול להיות שמלאו לה מספר שנים, יכול להיות שהיא עומדת ללדת, כלומר, ימי ההיריון שלה מלאו, אולי זה אפילו אומר שיום החתונה שלה הגיע, יום חתונתה לאביר.

אני חושבת שיש משהו במשפט הזה שקושר אותה לאביר כיוון שלא נתנו לנו אפילו רמז על איך היא קשורה לאביר ומה היא בשבילו חוץ ממשפט אחד: “והיא מרימה את ראשו מדמים ופיה נושק לפצעיו אדמים”.

היופי בבלדה הוא שכל אחד יכול לפרש את זה בדרך שונה, כל אחד יכול לקחת את הבלדה כלקח וכמסר לחייו האישיים, אבל הדבר שמייחד את הפירושים שלנו הוא שכולנו מבינים את המשמעות שעומדת מאחורי כל בלדה.

 

בתמונה הראשית איור מאת ארתור רקהאם לבלדה הסקוטית “שני עורבים”